לזכרה של מיקי כהן-בראון ז"ל
מיכאלה בראון נולדה ב 1/12/1956 בעיר בבוקרשט שברומניה, בת לאלפרד ופרדריקה בראון, אחות צעירה לרודיקה. היא היתה ילדה פעלתנית, אוהבת טבע וטיפוס על עצים. אלפרד רצה בן, והאמת שמיקי הייתה קצת בן – הייתה אוכלת המון כל הזמן, תמיד אפשר למצוא אותה עם מקל ביד.
כשהייתה בגן, בעקבות רצונה של המשפחה לעלות לארץ ישראל – הוגלתה המשפחה על ידי המשטר לעיירה פיטשט ובסיום ביה"ס היסודי חזרו לבוקרשט.
בשנת 1970 עלתה המשפחה לישראל והתגוררו כחודשיים בחיפה. מיקי מספרת שהגיעו ארצה בחג סוכות, והיא ראתה המון סוכות ברחוב. היא הייתה בטוחה בהתחלה שככה אנשים חיים פה בארץ. לאחר מכן המשפחה עברה לפתח תקווה.
בשנת 1971 נפטרה אימה לאחר הרבה שנים של מאבק בסרטן.
בפתח תקווה למדה מיקי בביה"ס התיכון אחד העם. כבר אז אהבה לאסוף חרקים ולהביא אותם הביתה, למרות התנגדותה של רודיקה ליצורים הקטנים והמגעילים. פעם אחת אפילו הצילה עכברים קטנים לבנים שנשארו בחיים אחרי ניסוי במעבדה, מספרת שלקחה אותם הביתה בכיס המעיל כל הדרך באוטובוס.
בשנת 1967 נישא אביה אלפרד בשנית לויוריקה, או בכינויה - פיקו. לפיקו ומיקי היה קשר טוב ומיוחד, היא דאגה וטיפלה בה ובאביה לאורך השנים.
בצבא שירתה כמ"כית טירונים, שם צברה חוויות ראשונות בתור מחנכת של דור העתיד בישראל. תמיד היו לה סיפורים מצחיקים והזויים על התקופה הזו.
לאחר השחרור מהצבא למדה ביולוגיה באוניברסיטת תל אביב. היא נהנתה מאד מלימודיה ומחקר טבע העולם והאדם.
לאחר מכן התחתנה עם ערן ונולדו להם שלושה ילדים – טל, שחר ורוני. לאחר כמה שנים ביחד עברה גירושים אמיצים שסללו לה דרך חדשה בחייה.
מיקי עבדה כמה שנים במחקר בבית דגן ובכפר נוער. התחילה את ימיה כמורה ומחנכת בבי"ס בן צבי בקרית אונו. לאחר מכן ועד יציאתה לפנסיה בשנה שעברה עבדה בתיכון בגין ראש העין כמורה, מחנכת ורכזת לתחום הביולוגיה. היא הייתה מורה אהובה ומוערכת, ראתה כל תלמיד והאמינה בדרכי החינוך האמיתי והקושר.
האהבה שלה לביולוגיה הייתה מדבקת לתלמידיה. מורה שבאמת אהבה את מה שהיא עושה. תמיד דאגה לחי ולצומח והצילה צמחים ועציצים שהיו זקוקים לחום ואהבה.
מיקי למדה את אמנות תפירת הטלאים ובה ביטאה את היצירתיות וחושי התכנון המדוייקים שלה. לאורך השנים למדה והעמיקה עוד ועוד בתחום, וככל שהתמידה כך התמלאו חייה וחיינו ביצירותיה היפות. למדה גם קרמיקה ותכשיטנות.
היא הייתה אמא מדהימה, כזאת שאומרת מה שהיא חושבת אבל גם מכילה את הילדים שלה. הייתה לה סבלנות אין קץ, אהבה וחמלה ללא פשרות. היא הכניסה לביתה את כולם, וכולם יכלו להרגיש בו בטוחים ואהובים.
היו לה הרבה חברות, היה לה לו"ז עמוס איתן של חוגים, יצירה וקלפים. חברות טובות שהלכו דרך יחד ונתנו יציבות וביטחון בחיים.
בשנת 2019 נולדה למיקי נכדה, זהר. הלוואי על כולנו סבתא כמו מיקי, שמשחקת, מצחיקה, משתטה וכמובן סורגת בובות.
בשנים האחרונות מיקי התמודדה עם מחלת הסרטן באומץ ואופטימיות שאפיינו אותה כ"כ.
לפני כעשרה חודשים מיקי איבדה את בנה שחר, שהתגורר כאן במצפה רמון, בתאונת דרכים נוראה. גם בחודשים שלאחר מכן הייתה חזקה וטובת לב לכולם ובעיקר למשפחתה.
אמא וסבתא אוהבת עד יומה האחרון.
תחסרי לנו מאד